קר לי, וכדי להתחמם נראה שזה הזמן הנכון לגלות לכם סופסוף מה עשיתי בקוסטה ריקה. לקח לי זמן, בעיקר כדי למצוא את המילים שיתארו את מה שקרה ללב שלי שם.
נתחיל כמו שאומרים, בהתחלה. בבוקר אחד, קיבלתי הודעה מטלי קוגן, חברת ילדות וגם קולגה – סטייליסטית ובלוגרית אופנה מצליחה מאוד בשיקגו. טלי הזמינה אותי לריטריט, סוג של סדנה להתפתחות אישית ומיתוג עסקי, שתתקיים בעיירה בשם נוסארה שבקוסטה ריקה. לא, לא כל יום נוחתות אצלי הודעות כאלו במייל, והאמת לא מיהרתי להיענות. אבל טלי התעקשה, והו, כמה שאני מודה לה על כך!
אחרי מסע שכנועים לא קצר, עליתי על טיסה לניו-יורק ומשם לליבריה, העיר השנייה בגודלה בקוסטה ריקה. זה היה מסע שארך 24 שעות (!) ובסופו הגעתי לווילה מהממת בעיירה (די נידחת) נוסארה (Nosara).
בתוך הווילה קיבלו את פנינו בחום ג׳סיקה צווייג וקריסטין בלטר, מארגנות של ריטריט, ואיתן עוד 16 נשים בגילאים שונים, רובן משיקגו שבארה”ב ומקנדה. כשאני חושבת בדיעבד על מה שעברנו יחד ב-6 ימים שם, באמת קשה למצוא את המילים.
כל בוקר התחיל ביוגה ומדיטציה ואחריו היו שיחות ותרגילי התפתחות אישית שונים, למשל, התבקשנו לכתוב במה אנחנו לא טובות, ואז במה אנחנו חושבות שאני מצוינות. זה נשמע פשוט, נכון? נו, תנסו זאת בעצמכם. בכנות, היה לי עצוב לגלות שלא מצאתי יותר משתי תכונות טובות לומר על עצמי. אבל טלי עזרה לי ולאט-לאט מצאתי עוד תכונות טובות, ממש הכרתי את עצמי מחדש וזה היה מעצים.
אבל השיא של הריטריט היה בערב אחרון, בו ערכו לכבודנו מסיבת “יוניקורן” (חד קרן), עם תחפושות היסטריות שהוכנו מראש. חדי הקרן נעשו טרנד בשנים האחרונות בזכות המשמעות הסמלית שלהם – אישה חזקה וכל יכולה. במהלך הערב כל אחת דיברה בתורה על החוויה שעברה בשישה ימים האלו וההיכרות המחודשת עם עצמה, ועם הבנות הנפלאות שהיו שותפות למסע הזה. כאן, כאן קרה קסם, כמו שהבטיחו לנו המדריכות, הייתה עוצמה חזקה באוויר. יש לי צמרמורת כשאני נזכרת בזה, זה היה כאילו האנרגיה של כל אחת מאתנו התחברה לאנרגיה משותפת ונוצרה סינרגיה של אהבה כל כך חזקה שנדמה היה שאפשר לגעת בה. מי שתיארה זאת מצוין הייתה קאמי, אחת המשתתפות, מוזיקאית, “זה כאילו כל אחת שרה את המנגינה שלה, ובסוף המנגינות השתלבנו לסימפוניה מדהימה, ואקורד הסיום שלה יוצר ויברציות נעימות בכל הגוף”.
ואם עד עכשיו לא הצלחתי להסביר את החוויה שעברתי שם, אספר לכם שחזרתי הביתה בהתרוממות רוח וסירבתי להוריד את מדבקת היוניקורן מהמצח (כן, הזוי) עד שהיא נפלה לבדה אחרי שלושה ימים. אבל רוח הנעורים והקלילות ליוותה אותי תקופה ארוכה והרגשתי שהכל עוד לפני.
היה לי חשוב לשתף אתכם בחוויה הזאת, כדי לזכור שלפעמים חייבים לשנות את המסלול הרגיל שלנו ולצאת מאזור הנוחות. כדאי להכיר אנשים חדשים, ולהכניס ללב שלנו חום ואנרגיות חדשות.
אני רוצה להודות מכל הלב לטלי, חברתי האהובה, על החוויה שלא אשכח בחיים! אין ספק שהנסיעה הזו התחילה עידן חדש בחיים שלי, עידן של חזרה לעצמי, לאותה הילדה / נערה בת ה-16 שידעה בוודאות שהעולם קטן עליה והכל עוד לפניה!
זה היה כל כך מוצלח שהחלטתי לארגן ריטריט כזה במדבר בארץ, באוקטובר הבא.
מכירים מקום שיכול להתאים ל-20 איש?
מעניין אתכם להצטרף?
אשמח לשמוע רעיונות ותגובות, ובינתיים מוזמנים ליהנות מעוד כמה תמונות קסומות מהריטריט.
תודה מיוחדת על החוויה הבלתי נשכחת ומשנה חיים הזו לטלי קוגן, חברתי היקרה – על ששכנעת אותי ולא וויתרת. לג’סיקה צוויג וקריסטין בלטר על הארגון המדהים והתוכן המעניין. לאירינה זאדק הצלמת והמורה ליוגה קונדליני שלנו על כך שתיעדה את הכל באהבה ובמקצועיות.
ותודה לכולכן על אווירת האהבה האינסופית.
שלכם,
LJ
